"הבית השלם"

הטלפון צלצל ב־22:47, מספר לא מוכר, הרגשתי שאם אני עונה הלילה הזה לא יהיה רגיל, "מר יוסי כהן?" "כן" "מדבר פקד אילן ממשטרת מרחב חוף בנך, דודי, נמצא אצלנו הוא לא במעצר, אבל כדאי שתבוא".

הלב שלי החסיר פעימה דודי? הוא בן עשר ילד ילד שלי ילד שקט ילד שקט מה הוא עושה במשטרה?

הגעתי תוך רבע שעה נכנסתי דודי ישב על כיסא מתכת, מכונס בתוך עצמו קפוצ'ון לראשו, סנטרו בתוך החולצה ראיתי את השוטר מושך מבט אליי.

"הוא היה ליד ספסל ציבורי" אמר רב פקד אילן, בשכונה שלא מתאימה לגילו שלושה נערים ישבו איתו, עישנו היה שם גם בקבוק אלכוהול כשהתקרבנו – הם ברחו הוא נשאר שותק לא בורח לא מגיב", התקרבתי אליו הוא לא הרים עיניים.

"דודי?" שתיקה רק נשימה כבדה

"מה קרה, בן?"

הוא הרים אליי עיניים ולא היה שם פחד היה שם

"כאב"

"שום דבר" שתיקה אחר כך לחש: "לא היה לי איפה להיות".

"על מה אתה מדבר?" כמעט זעקתי.

הוא המשיך בלחישה "בבית אתה לא רואה אותי אמא תמיד עייפה אתם רק רבים אני לא מפריע לא מבקש לא אומר פשוט יוצא" "ולאן אתה יוצא?" "למקום שלא צועקים בו" או רק שואלים שאלות כמו "למה לא הכנת שיעורים" או "תמיד אתה מאחר לבית הספר".

כל המילים שלי נעלמו כאילו מישהו משך את השטיח מתחת ללב שלי הילד שלי לא מחפש הרפתקאות הוא מחפש "שקט", מחפש מקום להיות בו בלי להרגיש שהוא מיותר.

בלילה ההוא ישבתי בסלון לא הצלחתי להירדם הסתכלתי על הדלת נזכרתי בכמה פעמים מצאתי אותה פתוחה קצת, בלילה כמה פעמים קמתי בשתיים וחיפשתי מים ולא שמתי לב שהוא לא במיטה כמה פעמים ראיתי שהוא שותק – והעדפתי להאמין שזה גיל.

התחלתי לחפש במגירה שלו מתחת לכרית מצאתי פנקס שורות לא מסודרות משפטים שירים שקטים מדי בשביל ילד בן עשר שירים על להיות שקוף על לא לדעת למי לפנות על פחד על חלום לברוח לארץ אחרת.

ביום למחרת לקחתי אותו לשיחה אבל לא כמו פעם – של נזיפות, הסברים, הרצאות פשוט דיברתי כמו אבא שמבין שהוא איחר "דודי, אני לא כאן כדי לשפוט אותך אני כאן כי אני אוהב אותך ואני יודע שטעיתי נתתי לעומס לחנוק את הקול שלך והלב שלך בחר לצאת החוצה – כי בפנים היה לו קר מדי".

הוא בכה לראשונה מזה הרבה זמן לא כי פחד ממני אלא כי סוף־סוף מישהו ראה היום בערב, אחרי ארוחת ערב שקטה – ישבנו יחד בסלון הוא פתח את המחברת והקריא לי שיר על ילד שרצה מקום וקיבל אבא ואמר לי: "אפשר שפינת הקריאה שלי תהיה בסלון?" "ברור" "כי פה זה בטוח" הסתכלתי עליו והבנתי מי שלא יוצר אזור בטוח בבית – שולח את הילד לבנות אותו ברחוב רק ששם, הוא לא ישרוד את זה.

👈 והטיפ השבוע – במרוץ החיים אנו מאוד עסוקים בפרנסה ובדאגה לבית כגון סדר וניקיון והנראות החיצונית אבל כשזה מגיע לילדים שלנו לא תמיד יש לנו סבלנות כי נגמר לנו הכח כבר או כי "מה עכשיו הוא בוכה" או "מה עכשיו הוא מנדנד" אבל אנו צריכים לדעת טוב טוב שאם אנחנו לא נפנה זמן או נקשיב לילדים שלנו ברצינות וניתן להם ביטחון ושייכות בתוך הבית והילדים אינם פראיירים הם מרגישים כל דבר גם אם אנו לא אומרים להם, הם יחפשו את הביטחון בחוץ גם במקומות שאנחנו לא בדיוק רוצים או לא בדיוק יודעים עליהם באו נשכיל לתת לילדים שלנו זמן של 3 – 5 דקות ביום שאנו מפנים את כל העיסוקים ועכשיו אני רק עם הילדים (וגם אם יש לך הרבה ילדים ברוך ה' תזכור זו השקעה קטנה שהרווח עליה ענק לשנים רבות.

בהצלחה 💓